עבר חודש של ימים ארוכים, חמים ועצובים
והכאב רק גדל ומעצים, ונוספים לו געגועים עזים!
הכל מסביב נראה כרגיל:
הדשא ירוק, אופני הילדים חונות על השביל
רק שחסר בפזאל הפסטוראלי הזה חלק חשוב ואהוב כל כך, אתה- גיל!

בכל פינה בחצר ובמשק השארת חותם ברור
אכן ידי זהב היו לבחור,
בתוספת לב רחב ונשמה טובה כל מי שנזקק קיבל עזרה ותשובה.
הראשון לעזור בחילוץ, משקיעה בבוץ או בתיקון פיצוץ.

תמיד זמין, חייכן ואמין!
ראש טוב, לא שגרתי, אחר מכולם
והכל באחת נדם.

ליאורית, והבנים, ההורים והאחים,
אין אפשרות לנחם במילים
צריך להעריך את שהספיק בחייו הקצרים,
כי אולי זה מה שקצב לו האלוהים.
אין ברירה אלא להיאחז בחיים
לגדל באהבה ובחיבוק את הילדים,
ולתת לנו החברים לעזור ולתמוך ברגעים הקשים.

כולנו כאן סביבכם מקווים לדעת ביחד ימים טובים
כולנו כאן מבטיחים לנהוג כמשפחה, כאחים.

גיל, נוח על משכבך בשלום
ושמור על כולנו עם החיוך הנצחי שלך
ממרום.

הלידה של גיל הייתה קשה מאוד. גיל נולד באשקלון בניתוח קיסרי שבוצע לאחר 30 שעות צירים קשות. גיל נולד במשקל 3.700 ק"ג, והיה ילד בריא וחייכן.

בתור תינוק אהב לשתות מים מתוקים, היה לו בקבוק מיוחד בעל שם חיבה "בקבוקי" וכשהיינו צריכים להחליף לו את המוצץ בבקבוק הוא לא הסכים להשתמש בו למרות שלעסו אותו ונעשה רך יותר. כילד הוא לא רצה מוצץ, והיה אפשר להרדים אותו רק בנסיעה באוטו.
כשהיה בן 3 נולד אחיו אמיר, וכשהיה בן 8 נולד עידן.

כשגדל, ידו הייתה בכל דבר, כשהייתה לנו רפת הוא היה נכנס אליה ונותן לפרות לשתות, כשהתחיל לרכב על אופניים היה נוסע מהבית שלנו לבית של סבא וסבתא והאנשים במושב היו צועקים "הנה האופניים בלי הילד בדרך" בגלל שהיה רזה ו"אכלן גרוע"...

בגן מרים הוא אהב להשתובב וכשמצא פירצה בחלון של המקלט הוא ברח החוצה עם איציק.. פעם הוא הזמין את כל הגן אליו הביתה בטענה שאבא שלו הביא כבש הביתה..

בביה"ס היסודי לא היה לו קל, ובכיתות ד'-ה' הייתה לו מורה בשם נאווה שביקשה שישתדל יותר ללמוד, הוא השיב לה שהוא לא צריך ללמוד כי הוא יעבוד עם אבא שלו..

בתיכון הוא ניסה לעשות אומגה מהכיתה שבקומה הרביעית לחצר כדי לקצר את זמן הירידה במדרגות בהפסקה.. אז הוא אמר למורה שהוא רוצה להיות מטפס הרים..

היו לו גם אוספים רבים- מאוסף כפיות מרחבי העולם, מחזיקי מפתחות שונים, עד בולים וסכינים. אהבתו לטלוויזיה ולסרטי מלחמה ידועה גם היא.

לגיל היו ידיים טובות, ובכל דבר שנגע יצר ממנו משהו. היה טוב בדברים טכניים, היה יצירתי. אהב להתעסק עם מכוניות  "ולבדוק" את הוואדיות באזור.

הוא אהב ליצור ולעשות, אהב את השטח, לא אהב מקומות סגורים. אהב לעזור לזולת ואף פעם לא סירב לעזור לחבר.

גיל היה רגשן, איש משפחה. אהב לאכול חלב ציפורים, כבד קצוץ, ובקיץ גבינה עם אבטיח. באירועים משפחתיים תמיד צילם את כולם.

הדברים לא באו לגיל בקלות, הוא לא נכנע למוסכמות חברתיות ורצה לעשות דברים בדרכו. הוא היה פרפקציוניסט וכל דבר שעשה רצה שיהיה מושלם, שיהיה מסודר עד הסוף ועל הצד הטוב ביותר.

השנה האחרונה הייתה לא קלה עבורו כי פתח את המוסך שדרש השקעה מרובה ובנוסף תכנן לפתוח את המסעדה עם ליאורית.  

ביום שלפני התאונה הוא ראה את תאונת אוטובוס הילדים בצפון והדבר הציק לו מאוד והוא דיבר על כך כל הערב.

גיל ואני הכרנו בשנת 1990, כששנינו שירתנו בצבא. גיל שירת בגדנ"ע ביפו בתור משק משמעת ואני הייתה מ"שקית בט"ש. הכרנו בבריכה בנהורה והתחלנו לצאת.

כשנתיים לאחר מכן ב 13.6.1992 התחתנו באולם "ארמונות המלך דוד" ברחובות.

מיד לאחר החתונה קנינו בית בקריית גת והתחלנו את חיינו המשותפים.

זו הייתה תקופה יפה ומיוחדת לשנינו, נסענו ליוון, ולתורכיה ועשינו טיול ג'יפים בקפריסין. הייתה התרגשות רבה בתחילת החיים המשותפים והייתה לנו זוגיות מיוחדת, מאוד נהנינו אחד מהשנייה, היחסים בינינו היו הדדיים וטובים והיה בינינו קשר מיוחד.

ב 24.11.1995 נולד בנינו הבכור- סטיב. בשנת 1997 עברנו למושב יד נתן ובנינו בו את ביתנו. לאחר מכן החלטנו להרחיב את המשפחה וב 16.12.2001 נולד שון.

ב 2003 גיל רצה לפתוח עסק עצמאי, ופתח את המוסך. את המוסך הוא הקים בחצר האחורית של הוריו. גיל השקיע שעות רבות במקום כיוון שאהב את העיסוק ברכבים ובמכונאות. בשנה האחרונה הוא התחיל ללמוד מכונאות רכב, ניהול מוסך ובוחן רכב.

במקביל התחלנו להקים את המסעדה, בה גיל גם השקיע רבות.

בשנה האחרונה עבדנו קשה מאוד על מנת לקדם את עצמנו כעצמאיים ובילינו שעות רבות יחד, בהן בנינו, השקענו ופיתחנו את המוסך והמסעדה.

 לגיל היו תחביבים רבים שבשנה האחרונה לא עסק בהם בגלל חוסר זמן- בניית טיסנים, אסף בולים, כפיות, סכינים, ומחזיקי מפתחות.

הוא אהב לראות טלוויזיה וסרטי אקשן בעיקר, ואהב לקרוא ספרי מתח וקומיקסים. 

גיל אהב לעזור בכל דבר והיה אהוב מאוד ע"י כולם.

כבעל הוא היה אוהב ומשקיע, והכול היה גלוי ופתוח בינינו. גיל היה שותף מלא בהריונות ובלידות והתרגש מאוד שנולדו הילדים. הוא מאוד אהב את הילדים. בגיל הייתה נתינה רבה, הוא היה מוכשר מאוד ואהב להתעסק בכל, ובעיקר אהב את הדברים הטכניים.

כשגיל נולד הייתי כמעט בן 14. אני לא זוכר למה אבל בשנה שנתיים הראשונות רב הזמן גיל היה אצל ההורים שלי ומכאן כנראה נוצר בינינו הקשר החזק. כי במידה מסוימת אני ראיתי אותו כאח הקטן שלי, למרות שתמיד הרגשתי הדוד של גיל ומאידך אני חושב שגיל לא ראה בי כדוד אלא מעין אח גדול. גם לאחר שכאילו עזב את בית הורי שהם הסבא והסבתא של גיל  הוריו של גיל עזבו את קריית גת ועברו לגור במושב.

 יהיה מיותר לספר על רגעים קטנים שהיו לאורך השנים לדוגמא היום הראשון בגן וכדומה שהיו דברים קטנים נפלאים ומיוחדים שכל אחד רואה ומרגיש בצורה אחרת את הדברים הללו אך בסופו של דבר אלו הם הזיכרונות  שיש מהחיים.

אחד הרגעים היותר מעניינים מבחינתי שאני יכול לספר היה כשגיל התגייס להגיע לחיל התותחנים ולי לא הייתה שום נגיעה בעניין אולם אחרי שנה וחצי החליט שהוא לא מסתדר וביקש ממני להתערב. בשיחות שהיו לי עם המ"פ, המג"ד וקצין תותחנים ראשי, הרגשתי אז כמו היום שזהו בני הגדול שאני מטפל בו. כמובן שלבסוף על פי בקשתו עזב את התותחנים ועבר לשרת במקום אחר.

בשיחות רבות שהיו לנו אחרי שחרורו מהצבא כשהתחיל לעבוד בעסק המשפחתי ראיתי איך ילד קטן הולך וצומח אל עולם של עסקים, של עשייה ורצון לעשות הרבה. וכמובן שלהגדיל ולפתח לכיוונים שונים את העסק המשפחתי ולהקים משפחה משלו ותמיד לשמור על שני הדברים הללו כאחד.

אני אחזור הרבה שנים אחורה כשאני נזכר בעסק המשפחתי והקשר המשפחתי בשנים שבהם אני הייתי בצבא הקבע  וגיל היה מגיע אלינו בעיקר בחגים, בחופש הגדול, בחנוכה, בפסח ותמיד הייתה "מלחמה" אחרי החופש איך לחזור הביתה. גם לו וגם לנו תמיד היה טוב ונוח ביחד וכך ראה את כולם ביחד ולא רצה ולא ידע להפריד בין משפחה זו או אחרת בין עבודה זו או אחרת ואת זה אפשר לראות ולהבין דרך אותם דברים קטנים שרואים רק מלמעלה הרי אנחנו זוכרים שהוא רצה להיות" מטפס הרים" וביצע לא פעם הלכה למעשה.
באחד הבסיסים ששירתתי בהם הבסיס היה בתוך קניון שבשני צידיו הרים ורק איילות טיפסו עליהם ובאחת החופשות הוא בא איתי לבסיס ופתאום שמעתי מהומה מחוץ למשרד כשיצאתי ראיתי חצי בסיס מנסה לשכנע את הילד שירד מאיזה צוק שרק הוא יודע איך הגיע אליו והוא בתמימותו לא הבין למה כולם בלחץ ומה רוצים הוא קיפץ ודילג וירד למטה כאילו כלום לא היה.
מטבע הדברים החיים הם לא פיקניק ויש דברים קלים יותר ודברים קלים פחות. גיל ניסה לקחת את הדברים ולעשות אותם בצורה הקשה יותר ובעיקר כדי להוכיח לעצמו שהוא מסוגל ויכול. לא כולם הבינו את הדרך שבה גיל הלך וחבל שכך.

הדבר שכולם הכירו אצל גיל היתה חיבתו למסך הקטן, לטלויזיה. לא היתה פעם שנכנסתי לביתו והוא לא היה שקוע בסרט, לא משנה אם הסרט היה מעניין או לא, מספיק שהיה בו אקשן והוא היה צופה.
לגיל, כשמו, היתה שמחה, תמיד היה חיוך על פניו, חיוך שגם כשהיה קשה היה מרגיע וכאילו משדר "יהיה בסדר".
בתקופת התבגרותי גיל ואני היינו קרובים (עד כמה שבני דודים בגילאים שונים יכולים להיות), ואני לא אשכח את שיחות הנפש שהעברנו עד השעות הקטנות של הלילה כשהגעתי לבקר. תמיד הוא ידע לתת לי עצה (גם אם היא לא היתה מעשית.. (-: ).
ישנם דברים שאי אפשר לשכוח אצלו, ואולי הם קצת משונים אבל כולם במשפחה מכירים את חיבתו לכבד הקצוץ, ללחמניות של פסח, ולמרק ירקות בלי מרק..
בימי הקיץ החמים ביד נתן הוא אהב לקפוץ לבריכה ולהסתלבט, ואם אפשר אח"כ לקבל מסז' הוא בכלל היה מרוצה..
כמו כולם, גם אני מכירה וזוכרת את אהבתו למכוניות, ג'יפים, טרקטורונים ומה שביניהם. אם היית צריך טיפול למכונית או לסדר את הגרר- תמיד הוא היה מוכן לעזור (אחרי שהסרט ייגמר..)
אבל רגע ברצינות, הוא באמת אהב לעזור, גם אם זה היה בדרכו שלו ובזמנו.  
אני אזכור את גיל כבן דוד הגדול שלי, שהיה עבורי מעין אח גדול שתמיד היה מוכן להקשיב לי, לארח אותי (ואח"כ גם את בעלי) והתעניין בשלומי, בן דוד שלי שבזמנים מאוחרים יותר גם שאל והתייעץ ורצה להתקדם בחיים.
מה אני יכולה להוסיף? תמיד אתגעגע אליו ולחיוכו הרחב עם גומת החן.

תמיד תהיה בליבי.